20.11.05
זהו, מהיום סגן רועי אביטל במיל`.
השנה (האחרונה מבין חמש) המטורפת הזו הסתיימה מול מש"ק צעיר שמודה לי על שירותי, מאחל לי הצלחה בהמשך הדרך ושולח אותי לדרכי, הפעם האוטובוס עולה לי כסף.
פתאום מעמדת כח אתה סתם אחד שעולה לאוטובוס. גורל חיי נראה כעץ פרי בחורף, מי יחשוב שהענפים הללו, עירומים וקירחים יהפכו שוב לירוקים מלאי חיים ויפרחו? אני לא רק מקווה כי יהפכו למלאי פרי ויפרחו, אני יודע זאת.
אני טס לניו זילנד :-).
אז בהיותי אזרח אני חייב לחלוק איתכם מספר מילים:
מלבד רגעים קשים, מכל הבחינות העיקר שאזכור ואשמור זה אנשים. כאלה ש"נגעתי" בהם וכאלה ש"נגעו" בי במין משחק פינג פונג כזה של ידע, רגשות ובעיקר חברות אמיתית.
החיילים שלי, שאני מקווה שתרמתי לכם מעט מעבר למשימות.
החברים מהמסלול, שלא משנה אם זה לשכב בשקט לילה שלם על קוץ, למלא שקי פק"ל, לבכות על המ"מ או סתם שיחה טובה...
תמיד היו שם, וכנראה תמיד יהיו.
תמיד היו שם, וכנראה תמיד יהיו.
החברים מקורס קצינים, שהיו הכי טובים שהמדינה הזו יכולה לייצר...
המפקדים שלי, שמחלקם למדתי המון ומחלקם בעיקר מה לא...
אופיר, איך בנינו עולם שלם משיחות על כלום, איך "עד העבד באחרון" נהיה מוטו לחיים ואיך שניים כ"כ קטנים מזיזים הרים ובדרך גם נהנים.
אמיר, הפסיכולוג ל-4 חודשים. זמן הוא כ"כ יחסי כי אתה מכיר אותי כ"כ טוב עכשיו, אולי יותר מדי. הרגעים בהנתקות שיש כ"כ הרבה לחץ ואתה רוצה שמישהו יקשיב שנייה לאיזו בדיחה ויחלוק איתך בירה ויישמור עליך שמאבטחים רוסים עם "פושט" בין השפתיים לא ייזרקו אותי מהחלון. וואלה תודה.
והחברה מהתיכון, ששלחו אותי אזרח והנה חזרתי וכבר נעלם לעוד קצת זמן.
ועוד אנשים מיוחדים שנקרו בדרכי, מד"סניקיות יפהפיות, ק. קישור חייכניות, סמב"ציות מוטרפות, כתבות ב"מחנה", מש"קיות בו"מ, רל"שיות למינהן, מש"קיות ת"ש, שומרים, מג"די מיל` וסתם ערבוב אנושי שרק הצבא יכול לו...
והמשפחה ונוותר פה על נאום סגנון בר מצווה ורק נאמר תודה...
מכל אחד לקחתי מעט, ואני מעין מעורב ירושלמי של כולם, וביננו יצא לא רע בכלל?
ולך אושר, כולם פה חלק אדיר מהעבר ואת העתיד וכמה הוא ירוק...
לא ככה?
זהו, הייתי חייב לחלוק, כי הלב פועם והפה רועם:
We`re Never Gonna Survive Unless We Get A Little Crazy...
רועי אביטל
אין שכל אין דאגות